פסק-דין בתיק עת"מ 29261-08-12

עתירה זו, טוב היה לה שלא הוגשה משהוגשה.

1.         העותרים, נתיני הפיליפינים, הם בני זוג ובתם הקטינה. בני הזוג נכנסו לישראל, איש איש בתורו, באשרת כניסה מסוג ב/1, כעובדים בענף הסיעוד. רישיונות השהייה שלהם הוארכו מעת לעת עד שפג תוקפם.

2.         באוגוסט 2005, התייצבה העותרת במשרדי המשיב ודיווחה כי היא בהיריון. רישיון השהייה שלה בוטל לאלתר. תחת רישיון זה, קיבלה העותרת אשרת תייר מסוג ב/2 שתוקפה לחודש. העותרת התחייבה לעזוב את ישראל עם תום תוקף האשרה. במהלך אותו חודש, נישאה העותרת לעותר בשגרירות הפיליפינים בישראל. העותרת לא עזבה את הארץ בניגוד להתחייבותה. יצוין כי אשרת השהייה של העותר עמדה אותה עת בתוקף, והיא פגה רק במרץ 2010. בתם הקטינה של העותרים נולדה בפברואר 2006.

3.         בחודש אוגוסט 2011 הוגשה לבית המשפט העליון עתירה (בג"צ 4377/11), והעותרת הייתה בין העותרות. העתירה  נועדה לתקוף את החלטת הממשלה 2183 מיום 1.8.10, שעניינה "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל". ביום 11.10.11 נדחתה העתירה על הסף בשל אי מיצוי הליכים, פירוט עובדתי דל והעדר עילה בנוגע להחלטת הממשלה.

4.         העותרת המשיכה לשהות בישראל שלא כדין, והושמה במשמורת ביום 1.7.12, לשם הרחקתה. כעולה מדוח פעולה של יחידת עוז (מש/2), בעת שפנו אליה פקחי היחידה, הציגה העותרת דרכון ותעודת לידה של בתה הקטינה. העותרת נשאלה היכן הילדה והשיבה כי היא בקייטנה. הפקחים ביקשו ללכת עם העותרת לאותה קייטנה, או אז שינתה העותרת את תשובתה ואמרה כי הילדה נמצאת אצל חברה. הפקחים הורו לעותרת להתקשר לאותה חברה ולבקש אותה להביא עמה את הילדה. כך היה. הפקחים קיבלו אישור מן הממונה עליהם להעביר את העותרת ואת בתה למתקן "יהלום" לשם הרחקתן מן הארץ. מפרוטוקול שמיעת הטענות על פי סעיף 13א(ד) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 עולה, כי העותרת טענה בפני המתשאל שאבי בתה חי בפיליפינים וכי אין לה קשר עמו. עוד עולה כי בתשובה לשאלה האם ביקשה לקבל מעמד מכוח החלטת ממשלה 2183 הנ"ל, השיבה העותרת בשלילה והסבירה כי נמנעה מלעשות כן בשל אי עמידה בקריטריונים של אותה החלטה. העותרת הוסיפה והסבירה כי נותרה בישראל על אף שאין בידה אשרת שהייה, משום שרצתה לחסוך כסף כיוון שבפיליפינים אין עבודה.

5.         עוד באותו יום, 1.7.12, הגישו העותרים עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים מחוז מרכז (עת"מ 2139-07-12). באותה עתירה התבקש בית המשפט להורות על ביטול צו המשמורת שניתן כנגד העותרת ובתה. במסגרת העתירה, הודו העותרים כי ישיבתם בישראל היא בניגוד לחוק וביקשו פרק זמן של חודש ימים לצורך התארגנות לקראת עזיבתם את ישראל. העותרים ציינו כי הם מוכנים לשתף פעולה ככל שיידרשו וכי הם מוכנים להפקיד ערובה להבטחת יציאתם. יצוין כי בעתירה לא נטענה כל טענה בדבר קיומם של טעמים הומניטאריים כל שהם אשר יש בהם כדי לבסס בקשה לקבלת מעמד בישראל. העתירה, יש להדגיש, נוסחה בידי עורך דין, בא כוחם של העותרים. במסגרת החלטת ביניים שהתקבלה בו ביום, שוחררה הקטינה מן המשמורת ונמסרה לאביה, תוך התחייבות כי היא תישאר בחזקתו ובהשגחתו עד להחלטה אחרת.

6.         במהלך הדיון שהתקיים בבית המשפט למחרת היום, טען ב"כ העותרים כי יש להקל על העותרים את העזיבה, לאפשר להם להיפרד מן החברים, ולפיכך יש לשחרר אותם בערבות, בהנחה שיצאו מן הארץ במועד שייקבע. בהסכמת ב"כ המשיב, שוחררו העותרת, ובלבד שהעותרים שלושתם יעזבו את הארץ עד ליום 23.7.12 ויפקידו ערבות בסכום של 30,000 ש"ח להבטחת התחייבותם. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין.

7.         לא חלפו 8 ימים מיום מתן פסק הדין האמור, והנה הוגשה למשיב בקשה להסדרת מעמדם של העותרים ובתם מטעמים הומניטאריים. לבקשה צורפה חוות דעת פסיכולוגית שנכתבה עובר להגשת הבקשה ובה נאמר כי זהותה של הקטינה היא זהות ישראלית, כי היא דוברת את השפה העברית וגירושה "על בסיס תקנות אותן אין בכוחה להבין הינו אירוע בעל משמעויות חריפות. הוא מעורר חרדה רבה ויוצר תחושות של ערעור נפשי וחוסר ביטחון אשר יכולים להתפתח למצב דכאוני" (חוות הדעת - מש/5).

8.         ביום 12.7.12 הוחלט כי אין לאשר את הבקשה וכי אין להביאה לדיון בפני הוועדה הבין משרדים לעניינים הומניטאריים, בין השאר משום שהבקשה נסמכת על עובדת הולדתה של הקטינה בישראל מבלי שחלים עליה הקריטריונים שנקבעו בהחלטת הממשלה הנ"ל. עוד נאמר בהחלטה כי העותרים הגישו עתירה לשחרור העותרת ממשמורת והדגישו בפני בית המשפט את רצונם להתארגן לשם יציאה מישראל.

9.         המשיב ראה לנכון לעדכן את בית המשפט לעניינים מנהליים מחוז מרכז בדבר ההתפתחויות המתוארות לעיל. בית המשפט (כב' השופט א' יעקב) רשם לפניו את ההודעה והוסיף כי המדובר בעניין חמור הדורש טיפול על ידי המשיב לשם אכיפת פסק הדין.

10.       על החלטת המשיב מיום 12.7.12 הגישו העותרים השגה לוועדת ההשגה (לא לפני שפנו בעתירה לבית משפט לעניינים מנהליים, עתירה שנמחקה בשל אי מיצוי הליכים). ביום 23.8.12 נדחתה ההשגה, משלא נמצא טעם הומניטארי בבקשת העותרים למעט העובדה שהקטינה נולדה בישראל.

מכאן העתירה.

11.       בעתירה נטען כי עצם מעצרה של העותרת ובתה, בניגוד לנהלים, מצדיק בחינה של הבקשה לגופה. עוד נטען כי הגם שהעותרים התחייבו בפני בית המשפט לעזוב את ישראל עד ליום 23.7.12, אין בהתחייבות זו למנוע מהם למצות את זכותם להגיש בקשה מטעמים הומניטאריים ואת זכותם שבקשה זו תיבחן לגופה.

12.       כפי שאמרתי בפתח הדברים, מוטב היה שעתירה זו לא תוגש. גם אם לא היה מקום לשים את בתם הקטינה של העותרים במשמורת לשם הרחקתה, ביחד עם אמה, מישראל, ואכן נראה כי ראוי היה להימנע מכך, אין בכך כדי להקנות זכות כל שהיא בנוגע להסדרת מעמדם של העותרים בישראל, זכות שאינה קיימת על פי כל עילה אחרת. במאמר מוסגר אעיר, כי העותרת הקשתה על פקחי יחידת עוז בטענתה לפיה אבי הילדה אינו בארץ - עובדה שאינה אמת.

13.       לגופם של דברים, העותרת לא העלתה כל טענה הומניטארית בפני המתשאל במתקן המשמורת והסבירה את שהייתה הבלתי חוקית בישראל ברצון לחסוך כסף. כך גם לא הועלתה כל טענה כזו בפני בית המשפט. כאמור לעיל, העותרים היו מיוצגים בידי עורך דין בהליך האמור.

14.       בית המשפט לא יושיט סעד למי שהצהיר באופן מפורש בפני בית משפט, כי אין לו עילה לבסס מעמד בישראל, התחייב לצאת ממנה תוך הפקדת ערבות ובתמורה השיג את שחרורו ממשמורת, כאשר בטרם יבש הדיו על ההחלטה השיפוטית שנתנה תוקף להצהרות אלה, חתר במעשיו תחת אותה התחייבות והמשתמע ממנה. משהצהיר ב"כ העותרים בשמם מה שהצהיר, מיצו בכך העותרים את זכותם להגיש בקשה כל שהיא שאינה נשענת על התפתחויות משמעותיות שאירעו לאחר מעשה.

15.       אוסיף ואומר כי עיון בבקשה אינו מגלה טעם הומניטארי המצדיק את בחינתה על ידי הוועדה הבינמשרדית. חוות הדעת הפסיכולוגית מתארת ילדה בריאה בנפשה. אין ספק כי השמתה במשמורת הייתה טראומטית וכפי שהערתי לעיל, היה על פקחי יחידת עוז להפעיל שיקול דעת ולגלות רגישות ההולמת את נסיבות העניין. עם זאת, אין בכך כדי להצמיח טעם הומניטארי להקניית מעמד בישראל. ככל שהעותרים ישתפו פעולה עם הרשויות ויעזבו את ישראל מרצונם, אין כל סיבה שבתם הקטינה תחווה טראומה מחדש. אכן מעבר לארץ אחרת כרוך בקשיים אולם אין בו כשלעצמו כדי לבסס טעם הומניטארי להקניית מעמד בישראל.

העתירה נדחית. על העותרים לעזוב את ישראל עד ליום 25.12.12.

העותרים ישלמו למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ש"ח.